בג"צ 150/69

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותו של סעיף 19 לפקודת העתיקות, המקנה למנהל אגף העתיקות והמוזיאונים סמכות לנקוט פעולות מסוימות הנוגעות לאתרים היסטוריים הרשומים כרכוש פרטי. העותרת, רחל רייך, היא הבעלים של חלקת אדמה כזו בנהריה, שעליה התגלה מקדש עתיק. עניינה של התביעה הוא לחייב את המשיב, הממונה, להפעיל את סמכותו לפי סעיף 19(1)(ג) או (ב) או (ד) לפקודה, לגבי חלקת רייך. פסק הדין, שניתן על ידי השופט י' כהן, פותח בסיכום הרקע וההיסטוריה של התיק. החלקה המדוברת הוגדרה כאתר עתיקות מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת, דבר שהגביל מאוד את יכולתו של רייך להשתמש בה או לפתח אותה. ניסיונותיו של רייך לבנות על הקרקע או להגיע לפשרה עם השלטונות לא צלחו לאורך השנים. השאלה המרכזית היא האם למנהל יש שיקול דעת להחליט אם להפעיל את סמכויותיו לפי סעיף 19 או שהוא מחויב לעשות כן. השופט כהן קובע כי במקרה זה המנהל אכן מחויב להפעיל את סמכויותיו. הסיבה לכך היא שהחלקה למעשה "הוקפאה" לתקופה משמעותית, וכתוצאה מכך נשללו זכויות הקניין של רייך ללא פיצוי. יתר על כן, מדברי החקיקה המסדירים עתיקות, שראשיתה בתקופת המנדט על ארץ ישראל, עולה כי המחוקק התכוון לספק תנאים צודקים להפקעה ולפיצויים במקרים כאלה. השופט מפנה למספר תקדימים משפטיים התומכים בפרשנות זו של הפקודה. בנוסף, בית המשפט דוחה את טענת המשיב כי הושגה הסכמה עם העותרת בדבר פיצויים. פסק הדין מורה למשיב להחליט בתוך שישה חודשים על הפעלת סמכותו לפי סעיף 19(1) לגבי כל החלקה או השטח עתיק. אם בחר המנהל להפעיל את סמכויותיו רק על חלק מהקרקע, יש למחוק את יתרת השטח כאתר עתיקות. כמו כן נדרש המשיב לשאת בהוצאות המשפט של העותר.