ת"א 25577-09-10

תקציר

הנתבע, שהוא ערב להלוואה שנטל הלווה, מבקש להשתחרר מחובותיו. לטענתו, הוא הוטעה על ידי הלווה והבנק לגבי מטרת ההלוואה וכי הבנק התרשל בניהול ההלוואה. בית המשפט אינו מוצא כל הצדקה לטענות הנתבע. היא קובעת כי הבנק פעל בסבירות ולא התרשל בניהול ההלוואה, במיוחד לאור העובדה שחובו של הלווה היה כלפי בנק אחר, דבר שהקשה על הבנק התובע להבטיח את מטרת ההלוואה. בית המשפט דוחה גם את הטענה כי הבנק רימה את הנתבע או הפר את חובת הנאמנות כלפיו. מהראיות עולה כי הנתבע ידע על חובותיו הקודמים של הלווה וכי הוא היה הערב היחיד להלוואה המדוברת. לפיכך, הסכמת הנתבע לערוב להלוואה לא התבססה על מצג שווא כלשהו של הבנק. בנוסף, בית המשפט קובע כי הבנק מילא את חובתו להודיע לנתבע על חדלות הפירעון של הלווה וכי הנתבע לא הוכיח נזק כלשהו הנובע מעיתוי ההודעה. לבסוף, בית המשפט מציין כי גם אם הבנק טעה, סעדו של הנתבע יהיה פיצוי מוגבל ולא ביטול ערבותו. התביעה כנגד הנתבע מתקבלת אפוא, והוא נדרש לשלם לתובע את סכום החוב, הריבית והוצאות המשפט.