ע"א 974/95

תקציר

המערערת, חברה עירונית בבעלות עיריית תל אביב-יפו, ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לחייב אותה במס ערך מוסף (מע"מ) על הכנסה רעיונית שנצמחה בשנות המס 1987–1989. העובדות היו שהעירייה החליטה בשנת 1985 להגדיל את הון המניות של המערערת ולהעמיד לה, כפתרון ביניים, הלוואה ללא ריבית והצמדה לעשרים שנה, שבהמשך תומר להון מניות. ההלוואה ניתנה ונרשמה ככזו בספרי המערערת, אך הגדלת ההון אושרה רק בשנת 1992. המשיב ביקש לחייב את המערערת במע"מ על מלוא שווי הפרשי ההצמדה שנצברו בתקופה שבין קבלת ההלוואה לבין המרתה להון מניות. המערערת טענה כי יש לראות בהלוואה השקעה בהון מניות, שמימושה התעכב, ועל כן אין לחייבה במע"מ. זאת ועוד, טענה המערערת כי גם אם הכספים היו נחשבים כהלוואות, הרי שההכנסה הרעיונית שהופקה מהם "נבלעת" בהון המניות וניתן לראותה כפרמיה, שאינה חייבת במע"מ. לבסוף, טענה המערערת כי הפרשי ההצמדה שנחסכו אינם אלא שמירה על ערך הכסף ואינם מהווים ערך מוסף. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי הכספים שקיבלה המערערת היו הלוואות ולא השקעה בהון מניות, ועל כן יש לחייב את המערערת במע"מ על ההכנסה הרעיונית השווה למלוא הפרשי ההצמדה שנצברו בהלוואות. בית המשפט הרחיב את פרשנותו של סעיף 12(א) לחוק מע"מ, המתייחס לקבלת "סיוע" על ידי עוסק, כך שתכלול גם את נסיבותיו של המערער, וקבע כי המגמה המודרנית בדיני המס תומכת במיסוי הכנסה רעיונית. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי שיעור ההכנסה הרעיונית החייבת במע"מ הוא מלוא ערכם של הפרשי ההצמדה.