ע"א 133/89

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת בשאלה האם נכרת הסכם תקף למכירת מקרקעין, אשר יחייב את המערערת לשלם מס שבח מקרקעין למשיב. המערערת טענה כי ההסכם נתן לה אופציה להחזיר את פיקדון הרוכשים או להעמידו למכירת מקרקעין, ומשלא מימשה אופציה זו, לא בוצעה מכירה. יתר על כן, גם אם הוראות המכר היו חלות, ההסכם נעדר את הוודאות ושיקול הדעת הנדרשים לחוזה מחייב, שכן הוא לא פירט פרטים כגון חלקות הקרקע שיימכרו, מועדי הרישום או מסירת החזקה. המשיב טען כי מדובר במכירה תקפה ומחייבת, שכן למערערת הייתה אפשרות להודיע כי הכסף יוחזר כהלוואה, ואי מימוש אופציה זו משמעותו שהמכירה עומדת בעינה. בית המשפט הסכים עם המשיב. נמצא כי ההסכם נתן למערערת בחירה בין שתי חלופות, ולא אופציה כפי שטענה המערערת. מאחר שחלופה אחת נפלה עקב סירובו של המפקח על הבנקים לאשר את פירעון ההלוואה, היה על המערערת למלא את החלופה האחרת ולהשלים את מכירת הקרקע. עוד מצא בית המשפט כי בניגוד לטענות המערערת, ההסכם היה ספציפי וסופי דיו כדי להיות מחייב מבחינה משפטית. הצדדים הסכימו על מנגנון לקביעת חלקות הקרקע, ואי הסכמתם על פרטים אלה לאחר מכן לא שללה את תוקפו של החוזה, מה גם שהסכימו לפנות לשמאי במידת הצורך. התנהלות שני הצדדים גם הצביעה על כך שהם רואים עצמם מחויבים להסכם מכר. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור וקבע כי על המערערת לשלם את מס השבח במקרקעין.