ע"א 35853-11-13

תקציר

התגלעה מחלוקת בנוגע למספר הלוואות שנתן המשיב למערערת בסכומי כסף שונים, אשר בגינן העמיד המערער למשיב מאות שיקים כפירעון. המערערת התנגדה להליכי ההוצאה לפועל של המשיב לגבי חלק משיקים אלה, בטענה כי היעדר הסכם הלוואה בכתב – כמתחייב מחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות – משמעותה דחיית התביעה על סמך השיקים, וכן טענה כי המשיב לא נתן לו כספים תמורת השיקים. בית משפט קמא העניק למערערת רשות להתגונן בעילות אלה, ולאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה פרוצדורלית לכלול בתובענה שיקים נוספים שלא נפרעו. לאחר שמיעת עדויות ובחינת ראיות, דחה שופט בית משפט קמא את טענות המערערת, וקבע כי המשיב – שניהל עסק למעדנייה – הינו "מלווה חוץ-בנקאי" הפטור מדרישות מסוימות לפי חוק הלוואות חוץ-בנקאיות, וכי הריבית שנגבתה בגין ההלוואות הייתה כדין. עוד קבע השופט כי טענת המערער כי ביטל את השיקים משום שהמשיב לא סיפק לו כסף בתמורה, לוקה בחוסר אמינות, וקיבל את עדותו של המשיב כי המערער קיבל את סכומי ההלוואה במזומן והעמיד שיקים לפירעון. המערערת ערערה על פסק דינו של בית משפט קמא, ובעיקר ערערה על ממצאיו העובדתיים. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את פסק דינו של בית משפט קמא, סירבה להתערב בקביעות העובדתיות ולא מצאה עילה לדחות את פסק דינו המקיף והמבוסס של בית משפט קמא. ערכאת הערעור הדגישה את היקפה המצומצם של התערבות המערערים בעניינים עובדתיים, ובפרט אלה הנוגעים להערכות מהימנות. משכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב בגין הערעור, בסך 5,400 ₪.