ע"א 427/86

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על תשלום תמלוגים עבור הזכות להשתמש בפטנט. ממציא ישראלי רשם פטנט בשנת 1961 על מדי ויסות מים, בתוקף ל-16 שנה, ולאחר מכן חתם על הסכם עם קיבוץ דן, שהעניק לקיבוץ זכות בלעדית לייצר ולשווק את המוצר תמורת תמלוגים. ההסכם גם קבע כי כל התפתחות עתידית תהיה כפופה לאותו הסכם. כאשר נקלע הקיבוץ לקשיי ייצור, התייעצו עם מהנדס וערכו שינויים במבנה המוצר, וההסכם תוקן כך שיפחית את תשלומי התמלוגים. בשנת 1975 בוטל הפטנט לבקשת צד שלישי, מכיוון שהממציא לא הגיב לבקשת החידוש. הממציא תבע את הקיבוץ בבית המשפט המחוזי על דיווחים, חשבונות ותשלום תמלוגים. בית המשפט המחוזי קבע כי ביטול הפטנט פעל רטרואקטיבית, ולכן הקיבוץ לא היה חייב לשלם תמלוגים לממציא. עם זאת, הקיבוץ היה צריך לשלם לממציא עבור הידע שנמכר בשיעור של 40% מהתמלוגים. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי ביטול הפטנט לא פעל רטרואקטיבית וכי הקיבוץ נדרש לשלם תמלוגים למשך תוקפו של הפטנט. בנוסף, קבע בית המשפט כי הידע שנמכר לקיבוץ נפרד מהפטנט, וביטול הפטנט לא השפיע על תשלומי התמלוגים בגין הידע. עוד קבע בית המשפט כי כל הוראה המחייבת תשלום תמלוגים מעבר לתוחלת חיי הפטנט מנוגדת לתקנת הציבור ומבוטלת. כתוצאה מכך פסקה חובת הקיבוץ לשלם תמלוגים עם ביטול הפטנט. לבסוף, קבע בית המשפט כי הסכם הצדדים אינו מחייב את הקיבוץ לשלם תמלוגים בגין הידע בנפרד, ולכן החובה לשלם תמלוגים כלשהם נפסקה עם ביטול הפטנט. הן הערעור והן הערעור שכנגד התקבלו באופן חלקי, והקיבוץ נדרש למסור דוחות וחשבונות לתקופה קצובה. הממציא היה זכאי לתמלוגים למשך תקופת הפטנט, והצדדים יישאו בהוצאות המשפט שלהם.