ו"ע 31061-09-18

תקציר

המערערים, שהם חוכרים חקלאיים, מערערים על שומת המס בעקבות השבת המקרקעין המוחכרים לרשות מקרקעי ישראל. המערערים טוענים כי השבת המקרקעין מהווה "הפקעה" כמשמעותה בסעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין, ולפיכך זכאים להקלות במס. מנגד, טוענת רמ"י כי אין מדובר בהפקעה, אלא בהשבה מרצון של הקרקע בהתאם להסכמי החכירה ולחוק התכנון והפיתוח הארצי, ולכן המערערים אינם זכאים להקלות מס. בית המשפט קבע כי החזרת הקרקע אינה הפקעה אלא פעולה וולונטרית המבוססת על הסכמי החכירה. חוק התכנון והפיתוח הארצי אינו חוק "מפקיע" אלא הסדר לזירוז ולאכיפה של הזכות החוזית הקיימת של המדינה. העובדה שהמערערים חתמו על הסכמי ההשבה, גם אם בחוסר רצון, והעובדה שהסכמים אלה התבססו על הסכמי החכירה המקוריים שכללו סעיף שינוי ייעוד, משמעה שאין מדובר בהפקעה. גם אם פג תוקפם של חלק מהסכמי החכירה, או אם המערערים לא היו חותמים על הסכמי ההשבה, מסקנתו של בית המשפט לא הייתה משתנה, שכן הבסיס המשפטי להשבת הקרקע הוא הסכם החכירה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העובדה שחוק התכנון והבנייה הארצי מעניק לרשות כלי אכיפה טובים יותר כדי לכפות את השבת הקרקע, והעובדה שהמערערים קיבלו פיצויים כספיים ותמריצים, אינם הופכים את השבת הקרקע להפקעה. כך גם אם נדרשו המערערים לחתום על הסכמי ההשבה או אם רמ"י השתמשה בכלי האכיפה העומדים לרשותה על פי החוק. פסק דינו של בית המשפט חל גם על נסיבותיו הספציפיות של כל מערער. לפיכך נדחו כל הערעורים, והמערערים חויבו לשלם את הוצאות רמ"י בסך 20,000 ₪ כל אחד.