סע"ש 65031-10-18

תקציר

פסק הדין מתאר סכסוך בין עובד לבין שני נתבעים, שהם מעסיקים. העובדת טענה כי מערכת היחסים עם הנתבעות כפופה להסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה או לפחות לצו ההרחבה שנחתם בשנת 2010. עם זאת, הנתבעים טענו כי הם עסקו בעיקר באספקת חומרי בנטוניט וכי העובד ידע על אופי עבודתם. בית הדין פסק לטובת הנתבעים, בקובעו כי העובד לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בתחולת צו ההרחבה בענף הבנייה במהלך עבודתו. לאחר מכן, פסק הדין התייחס לתקופת עבודתו של העובד. העובד הצהיר כי עבד ממאי 2016 עד ספטמבר 2018, ואילו הנתבעים טענו כי מדובר בעובד יומי שהפסיק להגיע לעבודה ביוני 2018. בית הדין בחן את חומר הראיות וקבע כי העסקתו של העובד החלה באוגוסט 2016 והסתיימה בספטמבר 2018. העובד טען כי עבד במשכורת חודשית גלובלית, דבר שהנתבעים חלקו עליו. בית הדין, לאחר שבחן את חומר הראיות, לרבות תלושי שכר לא עקביים, פסק לטובת העובד וקבע כי שכרו החודשי עומד על 7,500 שקל בשנת 2016, 7,800 שקל בשנת 2017 ו-8,500 שקל בשנת 2018. העובד טען כי התפטר עקב קבלת בקשתו להגר לקנדה ולכן זכאי לפיצויי פיטורים. הנתבעים טענו כי העובד נטש את עבודתו ואינו זכאי לכל פיצויי פיטורים. בית הדין הסכים עם הנתבעים וקבע כי מאחר והעובד התפטר במסגרת תוכנית עזיבה מרצון, הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. כן תבע העובד תשלומי הפרשי שכר, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ופיצויים שונים בגין אי יידוע הנתבעים על תנאי העסקתו ומסירת תלושי שכר מדויקים. בית הדין פסק לטובת העובד והורה לנתבעים לשלם לו 9,700 שקל עבור הפרשי שכר, 8,840 שקל עבור חופשה שנתית, 4,536 שקל עבור דמי הבראה, 5,000 שקל בגין אי הודעה ו-5,000 שקל בגין הפרת חוק הגנת השכר. בנוסף, ביקש העובד להטיל אחריות אישית על הנתבעים, בטענה כי ניצלו לרעה את אישיותה המשפטית של החברה. עם זאת, בית הדין דחה טענה זו, בקובעו כי העובד לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. בסך הכל חויבו הנתבעים לשלם לעובד 52,552 ₪, והעובד חויב לשאת בהוצאות הנתבעים בסך 4,000 ₪. על פסק הדין ניתן לערער בבית הדין הארצי תוך 30 יום.