ע"פ 428/74

תקציר

פסק הדין המדובר נסוב סביב פרשנותו של חוק עזר ירושלמי הנוגע לפתיחה וסגירה של עסקים, ובפרט בנוגע לעובד קופות שהואשם בכך שעבד בעסק ביום מנוחה, שהיה במקרה יום שבת. שאלת המפתח הייתה האם קופת הקולנוע מהווה "עסק" נפרד כהגדרתו בחוק העזר. בית המשפט העליון קבע כי הקופות אינן עסק עצמאי אלא חלק בלתי נפרד מהקולנוע עצמו. פרשנות זו התבססה על קריאה הוליסטית של חוק העזר, אשר בסעיף 2(א)(6) הבהיר כי מקומות המוכרים כרטיסי כניסה לבתי תענוגות נבדלים מבתי התענוגות עצמם, הפועלים מעבר לשעת הסגירה הקבועה לעסקים בחוק העזר בשעה 19:00. יתר על כן, בית המשפט הסתמך על העיקרון לפיו אין לייחס טעויות למחוקק המשנה אם ניתן לפרשן כבלתי שגויות, וכי לשון החוקים צריכה לשקף דיבור יומיומי. מאחר שהדיבור הרגיל לא יבדיל בין הקופות לקולנוע, זיכה בית המשפט את המערער מן האישום. בנוסף, דחה בית המשפט את בקשת העירייה להרשיע את המערער לפי סעיף 3(ד) לחוק העזר, שעניינו פתיחת בית תענוגות בימי מנוחה, שכן לא ניתנה לו הודעה מתאימה על אישום זה ולא יהיה זה הוגן להרשיעו ללא הזדמנות הגנה סבירה. פסק דינו של בית המשפט העליון, שאישר את זיכויו של המערער, הדגיש את חשיבות פירוש החוקים באופן פרגמטי ובהרמוניה עם ההבנה המשותפת.