ת"ק 56027-04-24

תקציר

במקרה זה, עיתונאי וצלם, תבע התובע, מר איליה מרשק, עיתונאי ומנחה טלוויזיה ותיק נוסף, הנתבע מס' 1, מר דרור גלוברמן, ואת הנתבע מס' 2, מפיק תוכניתו של גלוברמן, בגין לשון הרע. המחלוקת נבעה מקטע מתוך הסרטון של מרשק שהופיע בפרק בתוכניתו של גלוברמן, שלטענתו השפיל וביזה אותו, ופגע במוניטין שלו כיוצר תוכן חדשותי. בסרטון המדובר נראה מרשק מביע את דעתו על טיפול הממשלה במגפת הקורונה, ומתאר אותה כ"דיקטטורה בחסות איזו מגיפה מומצאת". מרשק טען כי מיקום הסרטון שלו בפרק, שדן בפייק ניוז ונערך בעקבות הערות על הנטייה של חדשות מזויפות להיראות אמיתיות לאורך זמן, למעשה תייג אותו כמפיץ שקרים. הוא דרש פיצויים בסך 37 אלף שקל מבלי להוכיח נזק ממשי. גלוברמן והנאשם 2 הכחישו את הטענות וטענו כי הקטע הוצג כדעה עיתונאית לגיטימית וכי הן מוגנות על ידי שתי הגנות סטטוטוריות: אמת בפרסום והבעת דעה על התנהלותו של מרשק בעניין ציבורי. בית המשפט הסכים עם הנתבעים, וקבע כי מעשיהם נופלים בגדר הגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. נקבע כי יש לסווג את התוכנית כסרט דוקומנטרי, והכללת הסרטון של מרשק הייתה ביקורת עיתונאית על עמדתו בנושא שנוי במחלוקת ציבורית - תגובת הממשלה למגפה. בית המשפט הדגיש כי חופש הביטוי הוא אבן יסוד בדמוקרטיה, ומגן גם על דעות שנויות במחלוקת. במקרה זה, ביקורתם של הנאשמים על עמדותיו של מרשק הייתה לגיטימית ולא חרגה מגבולות הסביר. יתר על כן, בית המשפט מצא כי מעשיהם של הנאשמים חוסים גם תחת הגנת האמת בפרסום, שכן דבריו של מרשק אכן נאמרו, וקביעת אמיתותם אינה בסמכותו של בית המשפט. בנוסף, עיסוקו של מרשק כיוצר חדשות גרם לכך שהצופים עלולים לטעות בדעותיו בדיווחים חדשותיים, מה שהפך את הביקורת על עמדתו למוצדקת עוד יותר. בסופו של דבר נדחתה התביעה, ובית המשפט קבע כי על כל צד לשאת בהוצאותיו. פסק הדין ניתן בכתב, ונמסר לצדדים על זכותם לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום קבלתה.