רע"א 11152/05

תקציר

בהחלטה משפטית מורכבת הפעיל בית המשפט סמכות לפי תקנה 410 לקבל באופן חלקי ערעור שעניינו פרשנות קודמת של בית משפט קמא לדיני הגנת הדייר. בית משפט קמא הרחיב את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מעבר להיקפו המיועד, והחיל אותו בטעות במקרים בהם זכויות הבעלות לא נרשמו באופן פורמלי. בית המשפט הבהיר כי יש לפרש את סעיף 33 באופן צר כך שיחול רק על זכויות בעלות רשומות, בהתאם לתקדימים קודמים כמו פסק דין פרמינגר, שהבחין בין בעלים רשומים ללא רשומים. בהדגישו את הצורך לאזן בין זכותו של נושה לגבות חוב לבין זכותו של חייב לדיור, הפנה בית המשפט לסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, המתווה קריטריונים להסדרי דיור חלופיים במקום שמירה על הגנת הדייר ללא הגבלת זמן. יש לציין כי בית המשפט הכיר בנסיבותיה האישיות הקשות של המשיבה – אלמנה בת 57, קטועת רגל ואינה מסוגלת לעבוד – ההופכות אותה לבלתי זכאית להגנת הדייר אך ראויה לדיור חלופי לכל החיים בשל חוסר יכולתה לפרוע את החוב בכל דרך אחרת מלבד מכירת ביתה. בית המשפט מצא כי אמנם יש לשמור על זכויות הבנק, אך מצבה של המשיבה מחייב התייחסות מיוחדת, המחייבת את הבנק לספק לה דיור חלופי לכל החיים. עם זאת, הסדר זה צריך להיות צנוע, למלא צרכים בסיסיים מבלי להטיל עומס כלכלי מופרז על הבנק. בסופו של דבר, הערעור הביא לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך השבת החלטת ההוצאה לפועל בשינויים, המחייבים דיור זמני למשיב אך לא נושאים בהוצאות נוספות מעבר לצורך. ההחלטה, תוך התחשבות הן בתקדימים משפטיים והן בחששות הומניטריים, משקפת את גישתו רבת הניואנסים של בית המשפט באיזון בין זכויות משפטיות לבין כבוד האדם.