ע"א 59/78

תקציר

השופטת בן פורת מסכימה עם המסקנה כי יש לקבל את הערעור, אך מבססת את נימוקיה על היעדר ראיות מספיקות המצביעות על כך שהצדדים המעורבים התכוונו להיכנס למערכת יחסים מחייבת כמפורט בתזכיר. היא מדגישה כי יש לפרש הסכם כמערכת יחסים מחייבת תקפה במידת האפשר, אך מציינת כי הגישה לפרשנות תזכיר היא שונה. היא מסבירה כי הכוונה להתקשר בהסכם צריכה להקדים כל ניסיון פרשנות ליברלי. במקרה זה, השופט מוצא כי המסמך מעורפל ואינו מכיל סימנים ברורים למערכת יחסים מחייבת מיידית. היעדר פרטים מרכזיים כמו מועד חתימת החוזה, הצורך במשא ומתן נוסף והיעדר השלכות להפרת חוזה, בין היתר, מצביע על היעדר כוונה להסכם מיידי. במקום זאת, נראה כי המזכר מניח את היסודות להסכם בעתיד. עוד היא מוסיפה כי הביטוי "נתון" או "כפוף" נעדר מהתזכיר, דבר שאחרת היה מצביע על קשר מחייב. יתר על כן, השופט בן פורת טוען כי שלטון החוק מניח שאנשים אינם מתכוונים לעבור על החוק, ולכן יש לפרש את התזכיר באופן המצביע על חוקיות. מאחר שטרם נוצר קשר מחייב, לא היה צורך שהאלמנה תקבל את הסכמת מנהלי העיזבון או בית המשפט, כנדרש בחוק הירושה. השופט בן פורת נוגע גם לתשלום אגרות, וקובע כי בעוד שאי תשלום עשוי להעיד על מערכת יחסים מחייבת, ההפך אינו בהכרח נכון. במקרה זה, ניתן לראות בתשלום האגרה אינדיקציה לכוונותיו הרציניות של הקונה, אך אין בו כדי לגבור על השיקולים האחרים המצביעים על היעדר הסכם מחייב. בהגיעה למסקנה כי לא התקיימו יחסים חוזיים, השופטת בן פורת מוצאת כי אין צורך להיכנס למורכבות של ביטול חלקי של הסכם. היא מסכימה עם הערעור ותומכת בפסק דינו של השופט חיים כהן.