פר"ק 1764/01

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בין קיבוץ לבין חברת מלונאות בנוגע לשימוש במתקנים, ובראשם בריכת שחייה, הממוקמת על אדמות הקיבוץ ומשמשת באופן בלעדי את אורחי המלון. חברת המלונאות, הנמצאת בשליטת הקיבוץ, התחייבה בשנת 1994 לבנק להשתמש במתקנים כבטוחה להלוואה. מאוחר יותר בשנת 1995 נחתם מזכר הבנות בין הקיבוץ לחברה, לפיו ניתן לבטל בנסיבות מסוימות את אישור הקיבוץ לחברה להשתמש במתקנים. עם כניסת החברה לכינוס נכסים בשנת 2013, הודיע הקיבוץ לכונס הנכסים על ביטול ההרשאה, מה שהוביל לסכסוך הנוכחי. פסק הדין מכיר בזכות החברה להשתמש במתקנים כתקפים ובלתי חוזרים, וכחלק מנכסי החברה, עליהם חל השעבוד הצף של הבנק. בית המשפט טוען כי הסכם המשכון משנת 1994 שיעבד את זכויות השימוש של החברה במתקנים, ומזכר ההבנות, שנחתם מאוחר יותר, אינו יכול לעקוף את השעבוד הקיים ללא הסכמת הבנק. בנוסף, נקבע כי הבנק לא היה מודע למזכר ההבנות, וגם אם כן, אין בכך כדי להוות הסכמה. פסק הדין מדגיש כי הזכויות שהוענקו לחברה אינן ניתנות לביטול, שכן הן אינן חוזים מסחריים רגילים ונועדו להיות ארוכי טווח. בית המשפט דן גם באי החזרה של הרישיון וקובע כי רצון הקיבוץ לבטלו נעדר הצדקה, במיוחד בהתחשב בהשקעות הניכרות של החברה בשיפוץ הבריכה. כמו כן, טענת הכונס לזכות שעבוד על המתקנים נדחית בשל היעדר בסיס משפטי. הקיבוץ נדרש לשאת בהוצאות הבקשה, והכונס רשאי להמשיך להחזיק במתקנים, תוך הבטחת פעילותו הרציפה של המלון.