רע"א 2015/15

תקציר

במקרים הנדונים, הסוגיה המשפטית המרכזית הייתה האם ניתן לפסוק לתאגיד פיצויים בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק ממשי. בשתי הערכאות הקודמות פסקו כי תאגידים הושמצו ופסקו פיצויים ללא צורך בראיות לפגיעה. התאגידים המעורבים הואשמו בגרימת זיהום אוויר ובחוסר מקצועיות, בהתאמה, דבר שפגע בשמם הטוב. הערעורים ביקשו לערער על האפשרות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק לתאגידים, תוך הסתמכות על סעיף 10 לפקודת הנזיקין, ממנו משתמע כי תאגידים צריכים לקבל פיצוי רק אם נגרם להם נזק ממשי. עם זאת, בתי המשפט אישרו את הפסיקה הקודמת שהתבססה על סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. סעיף זה מאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק בתביעות לשון הרע, מתוך הכרה בקושי המובנה בכימות נזק כזה. החוק קובע כי לשון הרע נגד "אדם", כהגדרתו, כוללת תאגידים, ובכך מאפשרת פיצוי גם כאשר לא הוכח נזק ספציפי. בתי המשפט הדגישו כי תכליתו של פיצוי כזה היא הרתעה, וכי הקושי להוכיח נזק ישיר, בדומה לאתגרים הנראים במקרים כמו עישון במסעדות, מצדיק גישה זו. לפיכך, נקבע בפסק הדין כי החוק הספציפי המאפשר פיצוי ללא הוכחת לשון הרע גובר על הדרישה הכללית להוכחת נזק. פסק הדין קבע כי תאגידים, כמו יחידים, יכולים לקבל פיצויים בגין לשון הרע ללא צורך להציג הוכחה מדויקת להפסד, מה שמבטיח שלא יוטל עליהם המשימה הבלתי אפשרית לעתים קרובות של כימות נזק כזה.