רע"א 1895/21

תקציר

מדובר בסכסוך בין ורסו, אופטיקנה ופאי, שבמרכזו הסכם לשיווק משקפי ורסו בישראל. בתחילה חתמו ורסו ופא"י ב-2018 על הסכם עם סעיף בוררות, מתוך כוונה לשווק את המשקפיים בערוצי אינטרנט, אך ללא הצלחה. הצדדים ניסו לשתף פעולה עם אופטיקנה במסגרת הסכם הפצה בלעדי ב-2019, שגם הוא לא הניב את התוצאות המצופות. לאחר מכן התקיימו דיונים על הסכם משולש, אך הוא מעולם לא נחתם. למרות זאת, אופטיקנה החלה לייצר משקפיים תחת המותג ורסו, לכאורה ללא הסכמתה של ורסו, מה שגרם לורסו להגיש תביעה נגד אופטיקנה על נזקים וצווי מניעה, וליזום בוררות זרה נגד PAI בפלורידה. אופטיקנה, מצדה, ביקשה לצרף את פא"י כנתבעת בתביעתו של ורסו בשל האינטרסים השלובים ביניהם והגישה תביעות שכנגד. PAI הגישה גם תביעה נגד ורסו. בתגובה לתמרונים משפטיים אלה, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתה של אופטיקנה לצרף את פא"י להליך המשפטי העיקרי, תוך שהוא דוחה את בקשתה של אופטיקנה לצרף את פא"י לבקשה לסעד זמני. ורסו התנגד לתוספת זו, בטענה כי הסכם הבוררות שלהם עם פא"י צריך לקבל עדיפות. עם זאת, הניסיון לערער על הוספת PAI נדחה מאחר שאיחוד התביעות Verso ו-PAI הפך את PAI לצד הכרחי להבטחת הליך שיפוטי מלא. החלטת בית המשפט נמצאה ראויה, בהתחשב בכך שהדרת פא"י עלולה לפגוע באינטרסים שלה ללא הזדמנות להישמע. בפסק הדין הובהר כי הצטרפות לפ"י אינה מונעת את המשך הבוררות הזרה. בקשת רשות הערעור נדחתה, ונדרשה ורסו לשלם הוצאות משפט לפ.א.י ולאופטיקנה.