פש"ר 8273-01-19

תקציר

התיק נסוב סביב זכויות בעלות בנכס, ובפרט בדירה, הרשומה כיום על שם חייב בלבד. המשיבה טוענת לזכויות בנכס על סמך הסכם גירושין עם החייבת, ואילו המנהל המיוחד טוען כי הרישום על שם החייבת וויתור מפורש שלה על זכויות מעידים על בעלותה המלאה. השופט חגי ברנר דן בהשלכות המשפטיות ובנטל ההוכחה הנדרש כדי להתגבר על הרישום הנוכחי. מסקנתו היא כי המשיב לא עמד בנטל זה, במיוחד נוכח היעדר ראיות והעיתוי המפוקפק של רישום הערת האזהרה של המשיב. זאת ועוד, השופט מצדד בטענת המנהל המיוחד כי חדלות הפירעון של החייבת וסמיכות הזמן בין בקשתה לצו כינוס לבין רישום הערת האזהרה מצביעים על חוסר תום לב ועל התנהגות שעלולה להיות תרמיתית. כתוצאה מכך, השופט קובע כי החייב הוא הבעלים היחיד של הנכס ומעניק למנהל המיוחד רשות לפנות את המשיב ולמכור את הנכס כדי לפרוע את חובותיו. בקשת המשיב להגיש תביעה עצמאית להוכחת בעלותו נדחית, שכן השופט סבור כי אין בכך כדי לשנות את הצורך לפנות את הנכס ולמכור אותו. ההחלטה מתקבלת בהעדר הצדדים, והמנהל המיוחד מונחה לפרסם מכרז למכירת הנכס בתוך 30 יום מיום פינויו.