ע"ו 55623-05-11

תקציר

הערעור מתייחס לדחיית בקשתו של המערער להכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בשל אי יכולתו לקבל פיצויים מממשלת גרמניה. המערער, שעלה ארצה בשנת 1939, טען כי יש לפרש אחרת את מועד יציאתו מגרמניה, באופן שיאפשר לו לקבל פיצויים מישראל. ועדת הערר דחתה טענה זו בקובעה כי המערער נופל תחת הוראות סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, החל על תושבי קבע בגרמניה שעזבו או גורשו לאחר 1933, ולכן יכול היה לתבוע פיצויים מגרמניה ולא היה זכאי לפיצוי מישראל. המערער טען כי הוועדה שגתה בפרשנותה לסעיף 4, והפנה לפסקי דין קודמים שתמכו לכאורה בעמדתו. עם זאת, פסקי דין אחרים סתרו את פרשנותו. עיון בלשונו של סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני העלה כי התאריך הנקוב (31.12.1937) התייחס לגבולות הרייך הגרמני ולא למועד היציאה. זאת ועוד, המשיב לא הציג את אותן טענות במקרים קודמים, ופסקי הדין הקודמים לא היו קשורים ישירות לתביעה הנוכחית. השופטים הסכימו עם עמדת הוועדה וציינו את חשיבות האחידות בפסיקה והיחס השווה לכל פרט בנסיבות דומות. משכך, נדחה הערעור, תוך שהוא מאשר כי המערער אינו נחשב נכה על פי החוק. ההחלטה התקבלה ללא הוצאות, ולשני הצדדים נמסר העתק מפסק הדין.