בג"צ 1064/94

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי עתירות שהוגשו לבג"ץ על ידי חברות המנהלות עמדות בידוק רכב, שמשרד התחבורה סירב לאשר להן לפתוח תחנות חדשות. הסירוב מתבסס על שני קריטריונים שקבע המשרד: הראשון, שתחנת מבחן משרתת מינימום של 30,000 כלי רכב בשנה; ושנית, שהמרחק בין שתי תחנות הוא לפחות שבעה קילומטרים. העותרים טוענים כי הדבר פוגע בחופש העיסוק שלהם ואינו סביר. עם זאת, בג"ץ קבע כי ניהול עמדות בידוק לרכב מהווה פונקציה שלטונית, ולכן הסירוב לפתוח תחנות חדשות אינו פגיעה בחופש העיסוק. כמו כן, נקבע בפסק הדין כי ההחלטה המנהלית היא סבירה, שכן תכלית הקריטריונים היא שמירה על הבטיחות בדרכים על ידי הבטחת שלמות כלי הרכב, העולה על המטרה של עידוד תחרות חופשית. עוד קבע בית המשפט כי הקריטריונים אינם בלתי סבירים באופן קיצוני, שכן העותרים לא הציגו קריטריונים חלופיים משכנעים. לבסוף, פסק הדין מדגיש כי המדינה אינה מחויבת חוקתית להפריט את סמכויותיה, והעובדה שהעבירה חלק מסמכויות אלה לגופים פרטיים אחרים אין פירושה שהיא פגעה בזכויותיהם החוקתיות של העותרים. לפיכך נדחו העתירות, וכל אחד מהעותרים חויב לשלם למדינה 10,000 ש"ח שכר טרחה.