ה"פ 13015-10-19

תקציר

המחלוקת נסובה סביב חלוקת החניות בין בעלי הדירות בשני בניינים, אידר 42 ואידר 42א', המוסדרים בהסכם בית משותף. המחלוקת העיקרית היא האם כל בעל דירה צריך לקבל מקום חניה ספציפי או שההקצאה צריכה להיעשות אחרת. השופט מציין כי מצב החניה המקורי לא היה מספק, כאשר רק שמונה מקומות פנויים עבור 12 בעלי דירות, מה שהוביל למערכת לא יעילה של "כל הקודם זוכה". בעלי הדירות התקשרו בהסכמים עם יזם לביצוע פרויקט תמ"א 38, הכולל הוספת ממ"דים, מרפסות וחניות, במטרה להקצות מקום אחד לכל בעל דירה. השופטת מנתחת בהרחבה את הסעיפים החוזיים הנוגעים לחלוקת חניה, ומוצאת כי ההסכמים אינם מפרטים או מרמזים כי על כל בעל מקום חניה מסוים. במקום זאת, הסעיפים הקריטיים מצביעים על כך שהיזם יספק בסך הכל 18 מקומות חניה, כאשר יתרת החניות תחולק בין הבעלים, והתוצאה תהיה מקום אחד לכל דירה. השופט בוחן גם את סוגיית התביעות הקנייניות, ומגיע למסקנה כי בעלי הדירות ויתרו על זכויותיהם הקנייניות במקומות חניה ספציפיים. יתר על כן, השופט מפרש את החוזים כמתעדפים את האינטרס המשותף על פני תביעות פרטניות, ומרמז כי שיטת חלוקה כללית תהיה מתאימה יותר. בקביעת שיטת חלוקה מקובלת מציע השופט שיטת הגרלה, השומרת על שוויון בין בעלי הדירות. שיטה זו מועדפת על פני חלופות אחרות והיא מותרת מבחינה משפטית, לאחר שנעשה בה שימוש היסטורי וממשיכה להיות מיושמת בתהליכים מנהליים מסוימים. השופט מכיר בכך שלחלק מהמשיבים יש תביעות פרטיות, אך שיטת ההגרלה נחשבת לגישה ההוגנת ביותר, מה גם שלא ניתן היה לקבוע שיטה מוסכמת בין הבעלים. השופט מורה כי למשיבים יהיו 30 יום להציג למבקש רשימה מוסכמת לחלוקת חניה; אחרת, המבקש יערוך הגרלה ציבורית במשרדו. לאחר ההגרלה, לבעלים יהיו 14 יום למשא ומתן פרטי להחלפת מקומות חניה אם ירצו בכך. על המבקש מוטלת המשימה לבצע את רישום החניה בתוך 15 חודשים מיום שפסק הדין הפך לסופי. ניתן צו מגודר, האוסר על המשיבים לתבוע את המבקשת בעניין הקצאת מקומות חניה, למעט המשיבה קובה, הזכאית לפיצוי בגין מיקום מקום החניה שלה. החלטת השופט נועדה לפתור את הסכסוך בצורה הוגנת ויעילה, ושני הצדדים אחראים להוצאותיהם המשפטיות.