ע"פ 1752/00

תקציר

במקרה זה סקר בית המשפט העליון מצב שבו שוטר מג"ב, המכונה המשיב, הורשע בעבר על ידי בית המשפט המחוזי במעשי אלימות והתעללות שונים בקטינים פלסטינים בשטחים. קטינים אלה היו תחת משמורתו ומרותו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב במספר עבירות, אך זיכה אותו מהעבירה הספציפית של התעללות בקטין, בקובעו כי המעשים לא התרחשו לאורך תקופה ממושכת ולא גרמו לחבלות גופניות חמורות. המדינה ערערה על זיכוי זה, וטענה כי מעשיו של המשיב, שכללו אלימות פיזית והשפלה, עולים בבירור כדי התעללות על פי החוק. בית המשפט העליון הסכים עם המדינה, והבהיר כי הגדרת ההתעללות כוללת מעשי אכזריות והשפלה ללא קשר לפגיעה גופנית או למשך ההתעללות. בית המשפט הדגיש כי התנהגותו של המשיב במהלך תפקידו, שכללה סטירות, בעיטות וביזוי קטינים פלסטינים, היוותה התעללות פיזית ונפשית כאחד. זאת ועוד, המשיב ניצל לרעה את מרותו, והעבירות שביצע שיקפו שימוש לרעה בכוח שהביא לתוצאות חמורות יותר. לפיכך החליט בית המשפט העליון לבטל את הזיכוי בגין התעללות בקטין ולהחמיר את עונש המאסר שנגזר על המשיב לשלוש שנים, תוך הדגשת חומרת מעשיו והצורך בהרתעה. פסק הדין מדגיש את החשיבות של מיצוי הדין עם הרשויות בגין התנהגות פוגענית, במיוחד כאשר הן מופקדות על ביטחונם והגנתם של אנשים פגיעים.