ת"א 21561-06-13

תקציר

בתביעה שהגיש התובע לפינוי הנתבעים מנכס של כ-1.3 דונם, פסק בית המשפט לטובת התובעת. הנתבעים טענו כי הוריהם המנוחים זכאים לזכויות רישום כבעלים של הקרקע, אך בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי להורים היה רישיון שימוש בקרקע בלבד, שנשלל לאחר מותם. הרישיון נמצא ניתן לביטול מאחר שלא הוכח כי ניתנה תמורה כלשהי בגינו. בית המשפט אמנם הכיר בכך שהנתבעים זכאים לפיצוי בגין השקעותיהם וההשבחה בנכס, אך הבהיר כי מדובר בתוצאה של שלילת הרישיון ולא בתנאי לכך. התובעת, אם כן, לא נדרשה להמתין עד שהנתבעים יתבעו פיצוי זה בטרם פינויים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אושר על ידי בית המשפט העליון, שהורה אף הוא על החלטה משלימה המבהירה כי לרשות מקרקעי ישראל אין זכות לפנות את הנתבעים. ההחלטה המשלימה קבעה כי זכותם של הנתבעים לפיצוי אינה מהווה תנאי לפינוי. משכך, הורה בית המשפט לנתבעים לפנות את הנכס בתוך 90 יום והורה לקבל את תביעת הפינוי של התובעת. כמו כן הותר לתובע לתבוע סעדים נוספים כמבוקש, והיעדר בוררות לגופו של עניין הוביל לכך שלא נפסק צו להוצאות.