ע"א 259/89

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט העליון הואשמו המערערים, שהורכבו ממו"ל, עורך ומדפיס של עיתון, בהוצאת דיבתו של המשיב, גדעון ספירו, במאמר שהציג מצג שווא של דעותיו ופעילותו הפוליטית. במאמר נטען, כי ספירו ניהל תעמולה קיצונית נגד הממשלה, תמך באש"ף והסית למחאת סטודנטים נגד ישראל. המשיב ביקש לפרסם תגובה, אך בקשתו נדחתה, מה שהוביל אותו להגיש תביעת לשון הרע. בית משפט השלום פסק תחילה לטובת המשיב ופסק לו פיצויים בסך 10,000 ₪, החלטה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי למרות ערעור של המערערים, שטענו להגנות של אמת ותום לב. בית המשפט העליון דחה את בקשת המערערים להציג ראיות חדשות, תוך שהוא מדגיש כי נדרשת תשתית עובדתית להגנת "האמת", אשר חסרה שכן הכתבה הגזימה בהשקפותיו של המשיב מעבר למציאות. יתר על כן, טענת תום הלב נדחתה בהתבסס על סעיף 17(א) לחוק איסור לשון הרע, אשר שלל הגנה כזו כאשר תיקון או תגובה מסורבים לפרסם. בית המשפט העליון הדגיש את תכלית הפיצויים בתביעות לשון הרע לא רק כעונשית אלא גם חינוכית, וחיזק את חשיבות השמירה על שמו הטוב של אדם. לפיכך נדחה הערעור, תוך שמירה על הפיצוי שנפסק והדגשת הצורך בדיוקם העובדתי בפרסומים.