ד"נ 15/70

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון, לאחר דיון נוסף בנושא, היה חצוי. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט י' כהן, צידדה בעותר, דחתה את פסקי הדין הקודמים של בית המשפט המחוזי ואת הערעור הראשוני, והורתה למשיב לפצות את העותר בהתאם לתנאי שטר החוב. דעת הרוב טענה כי העותר פעל בתום לב בעת קבלת שטר החוב. רשלנות רבתי, כמושג, נדונה ונקבע כי אין בה כדי לשלול ממצא של תום לב, אם כי היא יכולה להצביע על חוסר תום לב. במקרה דנן, הרוב לא מצא כל רשלנות חמורה מצד העותר. לדעתו הצטרפו ממלא מקום הנשיא זוסמן והשופט ח' כהן. דעת המיעוט, שניתנה על ידי השופט לנדוי, חלקה על הערכת הרוב את הראיות וקבעה כי העותרת לא הוכיחה את תום ליבה בקבלת שטר החוב, אלא העלימה עין מהנסיבות. גם השופט קיסטר הצטרף לדעה זו. לטענת המיעוט, הימנעותה של העותרת מבירור מקורו של הפתק, כמו גם הימנעותה מזימונו של עוזי אלשיך להעיד, הצביעו על חוסר תום לב. בנוסף, הם טענו כי מעשיו של העותר חרגו מנורמות מסחריות, דבר שהיה צריך לעורר חשד. בסופו של דבר, דעת הרוב הכריעה, ופסק הדין הורה למשיב לשלם לעותר סך של 4,000 ל"י, בצירוף ריבית, וכיסה את הוצאות המשפט של העותר בכל שלושת הדיונים.