ת"א 1953-06-21

תקציר

בית המשפט דן בהרחבה בסוגיית השיפוט, ונראה כי שני הסעדים המבוקשים בתובענה הנוכחית חורגים מסמכותו המהותית של בית משפט השלום. הסעד הראשון, הצהרה כי התובעים הם מוסד חינוכי בעל האישורים הנדרשים לקבלת פטור מארנונה, מצוי בסמכותו של הממונה על המחוז במשרד הפנים. לחילופין, על פי חוות דעת שיפוטית אחרת, היא צריכה להידון בבית המשפט לעניינים מנהליים. הסעד השני, הצהרה כי העירייה אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה, צריך להידון גם בבית המשפט לעניינים מנהליים, שכן הוא מיועד לדון בעררים הנוגעים לארנונה. למרות שלבית המשפט יש סמכות לדחות את התביעה על הסף, עליו לנקוט משנה זהירות בעשותו כן, מה גם שהתביעה הוגשה בתום לב והשיהוי בהעלאת טענת הסמכות על ידי הנתבע אינו מוצדק. עם זאת, מאחר שבית המשפט נעדר סמכות עניינית, הוא מורה על מחיקת התביעה. הדבר עולה בקנה אחד עם העיקרון לפיו דיון שנערך ללא סמכות דינו להידחות, ועם העובדה שהתביעה לא גובשה כעתירה מינהלית. כל צד יישא בעלויות שלו.