ת"א 53515-08-20

תקציר

את הטענה, הנובעת מאירוע אלימות בין התובע לנתבע, יש לקבל באופן חלקי. הרשעתו הפלילית של הנאשם משמשת ראיה לתקיפה הנטענת על ידי התובע, שכן היא מהווה ראיה בלתי מוסתרת. מאחר שהנאשם לא ניסה לסתור ראיה זו, היא נחשבת כמעט חד משמעית. לפיכך, בית המשפט מקבל את העובדות כפי שהוצגו בגזר הדין הפלילי, המאשש את גרסת התובע לאירועים שהובילו לתקיפה. השופטת פוסקת לתובע פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה כתוצאה מהתקיפה, וכן 2,000 ₪ נוספים בגין עוגמת נפש שנגרמה עקב מפגש אלים בין הכלבים, אותו לא הצליח הנתבע למנוע. עם זאת, תביעת התובע לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע נדחית, שכן התבטאויותיו של הנתבע במהלך האירוע אינן נחשבות ללשון הרע. הם נתפסים כקללות או גידופים המתבטאים בלהט הרגע. כמו כן, דיווחה של הנתבעת ללשכת הבריאות המחוזית בדבר נשיכה שנגרמה במהלך האירוע אינו נחשב כוזב, וערעורה מוגן לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע כתלונה שהוגשה בתום לב לרשות מוסמכת. כתוצאה מכך, זכאית התובעת לסך של 15,000 ₪ פיצוי כספי מהנתבעת, אשר חויבה גם לשלם 2,000 ₪ בגין הוצאות המשפט של התובעת. השופטת מסכמת בהדגשת הצורך לשים קץ לבליץ ההליכים המשפטיים שחווה הנאשם מאז התרחשות האירוע בשנת 2018 ומקווה ששני הצדדים יוכלו להמשיך הלאה.