תמ"ש 27760/05

תקציר

פסק דין זה סובב סביב תביעת סילוק ופינוי מקרקעין שהגישה תובעת נגד בנה וכלתה. התובעת, בעלת חווה שיושבה בשנות השבעים, מבקשת לפנות את הנתבעים מהחווה ולמכור אותה בשל מצבה הכלכלי המידרדר. עם זאת, הנתבעים טוענים כי החווה ניתנה להם במתנה על ידי התובע, מה שהופך אותם לבעלים החוקיים. בית המשפט בוחן את תוקפה של טענה זו. פסק הדין פותח בשרטוט ההקשר ההיסטורי, לרבות זכויות התובע בחווה ובקשת הנתבעים להתגורר בה. לאחר מכן הוא מתעמק בדיון המשפטי, מתייחס למעמדם של הנתבעים מול מוסדות ההתיישבות ובוחן האם החווה אכן ניתנה במתנה לנתבעים. בית המשפט מגיע למסקנה כי הנתבעים אמנם אינם מחזיקים במעמד של 'בן יורש', אך התובע כן התכוון להעניק להם במתנה את הזכויות בחלקה בה עומד ביתם. למרות ממצא זה, המתנה נחשבת חלקית בשל היעדר הסכמה מצד מינהל מקרקעי ישראל, כנדרש בהסכם הבילטרלי המסדיר את העברת הזכויות. משכך, בית המשפט מכיר בחובתה של התובעת לתת מתנה לנתבעים, אך מוצא כי אין ביכולתה לחזור בה, שכן הנתבעים שינו את מצבם על בסיס התחייבות זו – הם נטלו הלוואה ובנו בית בחווה – ושינוי זה מוגן בחוק. בנוסף, בית המשפט קובע כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להתנהגות מחפירה כלשהי מצד הנתבעים או להרעה משמעותית במצבה הכלכלי, אשר עשויה הייתה להצדיק את ביטול ההתחייבות. לאור ממצאים אלה, בית המשפט דוחה את תביעת הפינוי של התובעת ואת תביעתה שכנגד, תוך שהוא מאשר את תוקפה של התחייבות המתנה. לבסוף, בית המשפט מורה על ההליכים הדרושים לפיצול החווה ולרישום זכויות הנתבעים בחלקתם. פסק הדין מדגיש כי הנתבעים אחראים לכל העלויות הנלוות.