תמ"ש 55131-10-18

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את התביעה מכמה נימוקים. ראשית, חוק המתנה, התשכ"ח-1968 מגדיר מתנה כהסכם בין שני צדדים, ובמקרה זה התובע לא הביא ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתו כי לא הבין את תנאי ההסכם. הימנעותו של התובע מזימונו של עורך הדין שניסח את ההסכם להעיד, יחד עם ניסיונו לתקן את ההסכם, תומכים בטענת הנתבע כי התובע הבין והסכים לתנאים. בנוסף, לא ניתן היה להוכיח את הטענה כי התובע מימן את בניית ביתו ממכירת נכסיו. באשר לחובת נתינת מתנה באופן מיידי, הפנה בית המשפט להוראות חוק המקרקעין, הקובעות כי מתנה של זכות במקרקעין תיחשב מיידית רק אם היא רשומה על שם המקבל; אחרת, זה נחשב חובה לעשות מתנה. מאחר שהמקרקעין הנדונים לא נרשמו על שם התובע, הם מסווגים כמתנת חובה, והתובע אינו יכול לחזור בו. בית המשפט התייחס גם למעמדו של ייפוי כוח בלתי חוזר, תוך שהוא מצטט פסקי דין קודמים המפרשים אותו כוויתור בכתב על הזכות לחזור בו ממתנה. זאת ועוד, בית המשפט לא קיבל את טענת התובעת כי התנהלות הנתבעת הייתה מחפירה, דרישה לביטול הסכם מתנה. תחת זאת, בית המשפט מצא את גרסת הנתבע לאירועים, לרבות טענות לאלימות התובעת, אמינה יותר. סעיף 13 להסכם המתנה קבע כי אם המקבל (הנתבע) נפטר, המתנה תחזור לנותן (התובע). בית המשפט פירש זאת כמתנה על תנאי, כלומר המתנה נועדה לכל ימי חייו של הנתבע בלבד. לסיכום, בית המשפט דחה את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שנקבעו על סך של 35,000 ₪, כאשר פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים. לתובע ניתנה זכות ערעור, והתיק נסגר. החלטה זו התקבלה ביום 04/08/2021.