ע"א 362/89

תקציר

ליקבי חברון סמדר בע"מ חובות שונים לגורמים רבים, לרבות הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, והיא העמידה שעבודים וערבויות להבטחת חובות אלה. כשהיקב פיגר בתשלומים, הוגשו תביעות והושג הסכם פשרה. עם זאת, התעוררה מחלוקת לגבי פרשנות ההסכם, שהובילה למספר תביעות ותביעות שכנגד. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק לטובת היקב, והבנק ערער על ההחלטה פעמיים (ע"א 362/89 וערעור אזרחי 805/89). בע"א 362/89 טען הבנק כי סוכנו טעה בכך שהסכים לכלול את כתב הוויתור על שעבודים ובטוחות שבידי צדדים שלישיים, בטענה כי אלה נועדו להבטיח את חובו של היקב לבנק בלבד. השופט קבע כי הבנק לא הביא ראיות מספיקות לכך שטעות זו נפלה וכי הוא לא היה מתקשר בהסכם אילו ידע את העובדות. כמו כן, השופט מצא כי הסכם הפשרה היה סביר ונועד לסיים הליכים, ויש לייחס לבנק את ידיעת עובדי הבנק בדבר חובו של היקב. לפיכך, טענת הטעות נדחתה, ופסק דינה של הערכאה הראשונה התקבל. בע"א 805/89 טען הבנק כי היקב הפר את הסכם הפשרה בכך שלא שילם תשלום שני ובכך שהגיש בקשה למתן רשות להתגונן בתביעה שהגיש אחד התאגידים. השופט הסכים עם קביעתו של הערכאה הנמוכה יותר, לפיה היקב מילא את חובתו בכך שהציע את התשלום והפקיד את הכסף בחשבון נושא ריבית לאחר שהבנק סירב לכך. באשר לבקשת רשות ההגנה, קבע השופט כי הסכם הפשרה מסדיר את מערכת היחסים בין הבנק ליקב ואינו כולל ויתור על חובות היקב כלפי צדדים שלישיים. לפיכך, היקב לא הפר את הסכם הפשרה, והערעור נדחה. החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אושרו, והבנק חויב לשלם ליקב הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בשני הערעורים.