ת"א 55330-09-11

תקציר

השופט פסק לטובת טענת התובע כי הוא הבעלים החוקיים של הדירה המדוברת. התובעת מתגוררת בדירה משנת 1964 ומימשה את בעלותה ללא כל ערעור. הוא גם הציג ראיות תיעודיות משכנעות, כולל רישומי תשלומים, התומכות בטענתו כי רכש את הדירה. השופט מצא את עדותו של התובע אמינה, למרות גילו המתקדם המשפיע על זיכרונו, שכן היא עולה בקנה אחד עם העובדות ונתמכת על ידי עדים ומסמכים אחרים. מנגד, בנו של הנתבע, שייצג את אביו המנוח, לא הציג כל ראיה משכנעת לסתור את טענת התובע. השופטת ציינה כי עדותו של הבן לא שפכה אור על העסקה, והימנעותו של אביו מלתבוע תשלומים כלשהם מהתובע או לערער על תפוסתו במשך למעלה מ-12 שנים פעלה לטובת התובע. בנוסף, היעדר כל אזכור של הדירה בצוואתו של הנתבע המנוח נתפס כאינדיקציה משמעותית לכך שטענות התובע היו אמיתיות. השופט התייחס גם למסמכים שהציג הנאשם והסביר מדוע לא שינו את המסקנה. הם כללו מסמכים הקשורים לבנייה שלא ביססו באופן סופי את בעלותו של הנתבע. עוד ציינה השופטת כי הנתבע לא הציג תצהיר של אשת המנוח, שייתכן שידעה את נסיבות המכירה, והיעדרות זו פעלה לרעת הנתבע. לאור הראיות והעדויות, קבע השופט כי התובע, מרדכי רוימי, הוא הבעלים החוקיים של חלקים 47/48 בדירה, ועדן רומי, ככל הנראה בן משפחה, הוא הבעלים של 1/48 הנותרים. השופט הורה לרשם המקרקעין לעדכן את הרישומים בהתאם וקבע כי על הנתבע לשאת בהוצאות התובע ולשלם שכר טרחה בסך 20,000 ₪ עבור עורכי הדין. לנאשם זכות לערער על ההחלטה תוך 45 יום.