ו"ע 1012/03

תקציר

פסק דין זה עוסק במחלוקת על בעלות על חלקת אדמה שנרכשה על ידי סבם של המערערים בשנת 1938 ונרשמה על שם אביהם. לאחר מות האב בשנת 1976 עברה הקרקע בירושה לאם, שנפטרה בשנת 1987. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם הקרקע הייתה בבעלות משותפת של ההורים ולכן יש לראות בה כשייכת מחצית לאם משנת 1938, או שמא הייתה בבעלותו הבלעדית של האב. המערערים, שהם יורשי האם, טוענים כי הקרקע הייתה בבעלות משותפת ומנסים להפעיל את חזקת הבעלות המשותפת, טענה עליה חולק המשיב. הסוגיה המרכזית להכרעה היא האם הייתה לאם הזדמנות סבירה לתבוע בעלות משותפת במהלך חייה ובחרה שלא לעשות כן, דבר שיהווה ויתור על זכותה לעשות כן. פסק הדין דן בשתי טענות עיקריות שהציגו המערערים, מדוע לא ניתנה לאם הזדמנות סבירה כל כך. ראשית, האם ירשה את כל נכסי האב באמצעות צוואתו, כלומר לא היה לה תמריץ לתבוע בעלות משותפת. שנית, המקרקעין לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, מה שמייתר את הצורך בתביעה עבור האם. בית המשפט מצדד במשיבה בעניין זה, בקובעו כי בקשה לצו קיום צוואה מהווה הזדמנות סבירה לתבוע בעלות משותפת. זאת ועוד, הצהרתה של האם בטפסי המס כי האב היה הבעלים היחיד של הקרקע נתפסת כראיה לכך שוויתרה על זכותה לבעלות משותפת. החלטת הרוב של השופטים דוחה את הערעור, וקובעת כי לאם היו הזדמנויות סבירות לטעון לבעלות משותפת אך לא עשתה זאת, ובכך ויתרה על זכותה. עוד נקבע כי על המערערים לשאת בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪. השופט עמוס זמיר מדגיש כי המערערים לא הביאו כל ראיה קונקרטית לבעלות משותפת, ואילו המשיב הציג ראיות פוזיטיביות לכך שהאם לא ראתה עצמה כבעלים משותפים. השופט מגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, תוך פסיקת הוצאות למשיב.