ת"א 10428-02-14

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תחולת חוק ההתיישנות לגבי תביעה בגין רשלנות. המשיבה טענה כי תביעתה נגד המבקשים, שלא ביקשו תשלום מע"מ, הסתיימה רק כאשר חויבה בתשלום מע"מ בינואר 2013, ולכן תביעתה שהוגשה מאוחר יותר באותה שנה הייתה במסגרת הזמן הקבועה בחוק. עם זאת, השופט קבע כי פרשנותו של המשיב אינה נכונה. השופטת הסבירה כי המשיבה הייתה מודעת לנזק שנגרם לה ובסמכותה לפעול הרבה קודם לכן, ככל הנראה בסביבות שנת 2003, אז נדרשה לראשונה לשלם מע"מ ובוודאי לא יאוחר מפסק הבוררות בשנת 2001. השופטת הדגישה כי טענת המשיבה כי לא הייתה מודעת לנזק עד לפסק הדין הסופי של בית המשפט העליון אינה סבירה, מה גם שעצם ההליך המשפטי היווה נזק. בנוסף, חלפה מגבלת עשר השנים להגשת תביעה מאז גילה המשיב את הנזק. השופטת התייחסה גם לחשיבות שלא לעודד תובעים להגיש תביעות בוסר כדי להימנע מהתיישנות ומזכות הגישה לערכאות. לפיכך, הבקשה לדחייה על הסף נדחתה, כלומר תביעת המשיב יכולה להימשך. למרות זאת, נפסק למבקשים שכר טרחה בסך 10,000 ₪ בגין הבקשה לפסק דין מקוצר.