ד"נ 31/85

תקציר

העתירה בפני בית המשפט היא בקשה לדיון נוסף בשאלה האם קיימת סמכות לערור על החלטת ועדת הערר לפי סעיף 25(ט) לחוק פיצויים לפינוי סיני. העותר טוען כי פסק הדין הקודם אינו עומד במבחן הבהירות ומהווה שינוי חמור בעמדתו הקודמת של בית המשפט. המשיב טוען, לעומת זאת, כי דחייה מוקדמת יותר של ערעור בשל החמצת מועדים מהווה פסק דין לגופו של עניין ובכך יוצרת השתק עילה. בית המשפט מסכים עם המשיב. היא קובעת כי זכות הערעור וזכות הערעור הן זכויות מהותיות, ומיצותן מותירה את ההחלטה המקורית סופית. יתר על כן, בית המשפט מוצא זהות מספקת בין הצדדים בהליך הנוכחי והקודם כדי ליצור מחסום פרוצדורלי. הנציג המוסמך של המתנחלים נתפס כמיופה כוח של המתנחלים עצמם, ובעל הרישיון השני, המייצג את הממשלה, נחשב גם הוא לנאמן. לפיכך, מגיע בית המשפט למסקנה כי בא כוח המתנחלים מיצה את תפקידו בהשתתפותו בהליך הקודם, ויש לדחות את העתירה הנוכחית, המנסה לבחון מחדש את אותה סוגיית ליקוי. החלטה זו מתבססת גם על כך שיצירת שני מסלולי ערעור מקבילים באותו נושא עלולה להוביל להחלטות סותרות. לבסוף, בית המשפט מורה לעותר לכסות את הוצאות המשיב.