ב"ל 45263-01-21

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב השאלה האם יש לסווג את התובעת, שעבדה בעסק של בעלה, T&H עיצוב והפקת אירועים, כעובדת הזכאית לדמי לידה החל מיום 25.3.2020. התובעת טענה כי עבדה במחסן העסק, טיפלה בסידורי לקוחות וביצעה תפקידי הנהלת חשבונות. מנגד, טענה הנתבעת כי עבודתה נופלת בתחום הסיוע המשפחתי ולא של עובד. השופטת בחנה בדקדקנות את העקרונות המסדירים יחסי עובד-מעביד בתוך משפחות, והדגישה את הצורך בבחינה מדוקדקת במקרים כאלה. נקבע כי התובעת אכן עבדה בעסק ותרמה לתפקידיו המנהליים. גרסתה לחובותיה נותרה עקבית, ותלושי השכר אישרו תשלומים חודשיים. היעדר מסמכי העסקה רשמיים יוחס לגודלו הקטן של העסק ולקשר המשפחתי. השופט דחה את טענת הנתבע כי עבודתו של התובע הייתה מינימלית ולא מהותית, וציין כי הנתבע לא הביא ראיות משכנעות. חקירתה הנגדית של התובעת לא הייתה מעמיקה באשר ללוח הזמנים של עבודתה, והערכות הנתבעת לגבי היקף עבודתה לא הוכחו. כמו כן, הובהר כי תפקידה של התובעת חרג מעבר לאינטראקציות עם לקוחות וכלל משימות אדמיניסטרטיביות נוספות. באשר להנהלת חשבונות, בית המשפט מצא את הנחות הנאשם לגבי משך המשימות הללו בלתי מבוססות. גם תרומתה של התובעת לניהול המחסנים, אף שלא הייתה נרחבת, הוכרה. העובדה שתפקידיה של התובעת לא הוחלפו במהלך חופשת הלידה יוחסה להשפעת מגפת הקורונה על העסק. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת התובעת, והכיר בה כעובדת בעסק של בעלה. ההחלטה התבססה על הראיות הקולקטיביות, לרבות עדויות ותיעודים, אשר תמכו בטענת התובע. כתוצאה מכך, התובעת הייתה זכאית לדמי לידה.