סע"ש 8693-01-20

תקציר

התובע, מאמן אישי במקצועו, תבע ממעסיקו דמי חגים שהאחרון לא שילם למרות זכאותו של הראשון על פי החוק. הנתבעת טענה כי לשון צו ההארכה אינה תומכת בטענת התובע שכן דמי חגים מיועדים למי שמועסק ברציפות ובאופן יומיומי. עוד טען הנתבע כי מעמדו התעסוקתי של התובע כמדריך שעתי בעל שעות גמישות שולל את תביעתו לדמי חגים. בנוסף, הנתבעת הצהירה כי לא נמנע מהתובע לעבוד בחגים ובשבתות וכי נטל ההוכחה בדבר היעדרות מהעבודה מוטל על התובע. בית הדין בחן פסקי דין קודמים ומצא כי מטרת דמי החגים היא להבטיח לעובדים מנוחה ללא הפחתה בשכר וכי עובדים במשמרות משתנות זכאים לדמי חגים המחושבים בהתאם להיקף עבודתם. עוד קבע בית המשפט כי התובע עמד בנטל ההוכחה המקדמי, הציג את החגים והמועדים הרלוונטיים והוכיח כי אכן נאסר עליו לעבוד בשבתות ובחגים. זאת ועוד, הנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת היעדרותו של התובע מהעבודה בסמוך לחגים או כי היעדרות כזו הייתה ללא הסכמה. בית המשפט קיבל את תביעת התובע וקבע כי הוא זכאי לדמי חגים. נקבע כי שכרו היומי הממוצע של התובע בשנה האחרונה להעסקתו עמד על 226 ₪, ואחוז היקף משרתו עמד על 32%. לפיכך, פסק בית המשפט לתובע 4,050 ₪ דמי חגים, בצירוף ריבית והוצאות משפט. סכום זה שיקף 56 ימי זכאות לחופשה על פני תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, המחושבת לפי השכר היומי הממוצע ולפי אחוז היקף המשרה.