בג"צ 5221/16

תקציר

העותרת, מרצה באוניברסיטת תל אביב, ביקשה צו מניעה מותנה לביטול החלטה שלא להעניק לה קביעות ולפטר אותה, וכן לקבל תשלומי פנסיה מהאוניברסיטה, בטענה לאפליה על רקע גיל. העותר עבד באוניברסיטה קרוב ל-30 שנה בתפקידי הוראה שונים. בעקבות המלצת ועדת המינויים של האוניברסיטאות, מונה העותר כמרצה בכיר ללא קביעות. הוועדה החליטה לבטל מינוי זה בשל קצב איטי של פרסומים. לאחר שימוע החליטה האוניברסיטה לאשרר החלטה זו. העותרת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בבקשה למתן צו מניעה להשבת שכרה ולתשלום שכרה עד לחזרתה לעבודה, וכן להורות על מתן קביעות. בית הדין האזורי פסק לטובת העותרת בין היתר, וקבע כי הייתה מידה של שרירותיות בהליך הפיטורים אך לא הייתה ראיה לאפליה מחמת גיל. בית המשפט הורה לאוניברסיטה לשלם לעותר פיצוי השווה ל-18 חודשי שכר. הן העותרת והן האוניברסיטה ערערו על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה, שאישר את החלטת בית הדין האזורי. לאחר מכן הגיש העותר עתירה לבג"ץ, בה ביקש לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. העותרת טענה כי על האוניברסיטה לשלם לה פנסיה, שכן היא עבדה שם קרוב ל-30 שנה ופוטרה רגע לפני שהגיעה לגיל פרישה. עוד טענה כי ההחלטה שלא להעניק לה קביעות נבעה מאפליה מחמת גיל. האוניברסיטה ביקשה לדחות את העתירה, מאחר שהעותרת לא עמדה בתנאי הזכאות לפנסיה ולא נמצאו ראיות לאפליה על רקע גיל. בג"ץ הסכים עם עמדת האוניברסיטה וסירב להתערב בהחלטות בתי הדין לעבודה, בציינו כי אין זה מתפקידו של בית הדין להבטיח את קבלת ההחלטה הנכונה ביותר, אלא שמדובר בהחלטה משפטית שאינה פוגעת בזכויות המועמד. בית המשפט לא מצא בסיס חוקי להתערב בהחלטות על זכאות לפנסיה או אפליה מחמת גיל. לפיכך, העתירה נדחתה.