ע"א 435/81

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע הדוחה תביעה לאכיפת הסכם לרכישת דירה. מזכר הבנות נחתם בין המערערת (הקונה) לבין המשיבים (המוכרים) בחודש מאי 1980. התזכיר קבע כי המוכרים ימסרו את החזקה בדירה וירשום אותה על שם הרוכש עד ליום 1.11.1980, והקונה ישלם את מלוא המחיר בסך 830,000 ₪, מקדמה של 65,000 ₪ בעת חתימת המועד על זיכרון הדברים ואת היתרה עד למועד הנקוב. ברגע האחרון סוכם כי חתימת החוזה ותשלום 715,000 ₪ תתבצע עם חזרתו של הרוכש לארץ מחו"ל באוקטובר 1980, ויתרת הסכום תשולם עם העברת הזכויות בדירה. הרוכש חזר לישראל באוקטובר והציע למוכרים 71,500 שקל, והיתרה תופקד אצל עורך הדין של המוכרים עד שהמוכרים ימלאו את התחייבויותיהם, כגון תשלום המשכנתא והמיסים. המוכרים סירבו ודרשו את מלוא הסכום ללא כל תנאי. פרשנותם של הצדדים להסכם התנגשה בבית המשפט, כשכל אחד טען שהשני הפר את החוזה. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הרוכש לאכיפה, והוביל לערעור זה. רוב שופטי בית המשפט העליון דחו את הערעור וקבעו כי המוכרים לא הפרו את התזכיר. מהתזכיר, ובפרט מסעיף 16, עולה כי חתימת החוזה ותשלום אוקטובר לא היו צמודים למועד העברת הזכויות בדירה. לפיכך, דרישת המוכרים לתשלום מלא ללא תנאים הייתה סבירה, וסירובם לוותר על זכות זו לא היה בחוסר תום לב. המוכרים לא נדרשו להכין את תיק ההעברה או לסלק את המשכנתא לפני חתימת החוזה, שכן הדבר לא צוין בזיכרון הדברים. השופטת בן-פורת, בדעת מיעוט, סברה כי המוכרים הפרו את ההסכם וכי התנהלות הקונה הייתה סבירה ובתום לב. לדבריה, מאחר שהחוזה לא היה ברור ולכל צד היו פרשנויות שונות, היה על שני הצדדים לפעול בתום לב ובגמישות, וכך עשה הרוכש. כן התייחסה לסמכות להתנות צווי אכיפה ולחובה לשמור על ערך החוב, והגיעה למסקנה כי הרוכש מילא את חובתו בעניין זה. עם זאת, השופט הציע לפסוק למוכרים הפרשי הצמדה של 60% על היתרה. השופטים הסכימו לדחות את הערעור והורו למערערים לשלם למשיבים 5,000 ₪ ביחד ומספר חבות בהוצאות הערעור.