ת"א 11875-07-10

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים, אם ובנה, וביקש מבית המשפט להורות על פינויים מדירה ששכרו ממנו. הנתבעים טענו כי הם דיירים מוגנים, הנהנים מהגנת חוק הגנת הדייר, ולכן ניתן לפנותם רק בעילות הקבועות בחוק. התובע טען כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים ונטשו את הדירה, וממילא לא שילמו דמי שכירות במשך מספר שנים. בית המשפט קבע כי הנתבעים נטשו את הדירה ולכן איבדו את הגנת חוק הגנת הדייר. בית המשפט מצא כי טענת הנתבעים כי עזבו זמנית בלבד בשל מצבה הרעוע של הדירה אינה משכנעת. הראיות הראו כי הנאשמים עזבו בסביבות שנת 2006 ולא התכוונו לחזור. בנוסף, הנתבעים לא שילמו דמי שכירות במשך מספר שנים, והסברם כי התובע סירב לקבל את דמי השכירות לא היה משכנע. עוד קבע בית המשפט כי הבן הנתבע לא היה דייר מוגן. מהסכם השכירות עולה כי רק האב הנתבע היה השוכר, ומעמדו של הבן בדירה היה מתירני בלבד, הנגזר מזכותה של אמו כשוכר מוגן נגזר. למרות שמצא כי הנתבעים נטשו את הדירה והבן הנתבע אינו דייר מוגן, בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו וסירב להורות על פינויים המיידי. תחת זאת, חויבה התובעת לשלם לאם הנתבעת סך של 25,000 ₪ כפיצוי בגין פינויה, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.3.2012 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעים נדרשו לפנות את הדירה תוך 30 יום מקבלת הפיצוי או 30 יום לאחר הפקדתו בקופת בית המשפט אם הנתבע סירב לקבלו. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובע את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין, בסך 15,000 ₪, בתוך 30 יום.