עת"מ 40516-02-13

תקציר

העותרת, המנהלת בית ספר, מערערת על החלטת המשיב, מנכ"ל משרד החינוך, לדחות את בקשתה לקבלת רישיון להפעלת בית הספר האמור ולסגור אותו. העותרת טוענת כי הנימוקים לדחיית בקשתה מבוססים ברובם על סוגיות פדגוגיות, עליהן היא חולקת, וכי מבני בית הספר אושרו לבטיחות על ידי משרד החינוך. עוד היא טוענת כי ההחלטה לדחות את בקשתה הייתה מוקדמת מדי, וכי רווחת תלמידיה מחייבת את בית הספר להישאר פתוח. המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה משום שהעותרת לא מיצתה את הסעדים המנהליים העומדים לרשותה, פעלה בטרם עת והפעילה את בית הספר ללא רישיון במשך שנתיים. המשיב מוסיף וטוען כי לעתירה אין סיכוי להצליח, וכי סגירת בית הספר היא לטובת התלמידים. השופט פותח ומציין כי יש לדון בבקשה למרות שהיא הוגשה לפני ששופט אחר פסק בבקשה דומה. לאחר מכן מתווה השופט את הוראות החוק הרלוונטיות, המחייבות רישיון להפעלת בית ספר ומחייבות כי ההחלטה בבקשה לרישיון תינתן בתוך ארבעה חודשים. השופט ממשיך ובוחן את שני השיקולים העיקריים לקבלת הבקשה לצו מניעה זמני – סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. לגבי הראשונה, השופטת מוצאת כי העותרת אכן העלתה שאלות ראויות הדורשות דיון, מה גם שערערה על החלטת המשיב שלא להעניק לה רישיון. באשר למאזן הנוחות, השופטת מסכימה עם הצדדים כי טובת התלמידים היא ראשונה במעלה, ואינה צריכה לשאת בתוצאות הפגמים בהתנהגותו של מי מהצדדים. השופטת מקבלת את טענת העותרת כי סגירת בית הספר בשלב זה תפגע בתלמידים, בעוד שהמשיבה לא הוכיחה כי העברת התלמידים לבתי ספר אחרים תהיה לטובתם. זאת ועוד, השופטת מבקרת את השיהוי המופרז של המשיב במענה לבקשת העותר, שארך תשעה חודשים, ומציינת כי דרכו של המשיב לא הצביעה על תחושת דחיפות. השופט גם מוצא את טענת השיהוי של המשיב מצד העותר כחסרת כנות, נוכח השיהוי של המשיב עצמו. לבסוף, מדגישה השופטת כי אין לראות בהחלטתה משום הטלת גושפנקא להתנהלות העותר, אלא, לאור מכלול הנסיבות, מורה על עיכוב ביצוע צו הסגירה עד להכרעה של ועדת הערר בערעורו של העותר.