ת"א 41066-06-18

תקציר

פסק דין זה עוסק בסוגיית ההסכמה מדעת במשפט הרפואי. התובע סבל מפריצת דיסק ועבר ניתוח בגב בשנת 2004 ולאחר מכן שוב בשנת 2014, שבוצע על ידי הנתבעת. התובע טען כי רופאי הנתבע התרשלו בקבלת הסכמתו מדעת לניתוח השני משום שההסברים שניתנו לו לא היו מספקים, וכתוצאה מכך הוא לא יכול היה לקבל החלטה מושכלת. טענות התובע היו כפולות. ראשית, הוא טען כי ההסברים שסיפקו רופאיו של הנתבע אינם ברורים, ושנית, כי הם לא סיפקו לו מידע מסוים שביקש, כגון להראות לו תרשים או דגם של מקום הניתוח. בית המשפט סיכם בהרחבה את המסגרת המשפטית הרלוונטית, תוך שימת דגש על זכותו של כל מטופל להחליט על ההליך הרפואי שהוא עובר, אשר יכול להיעשות רק לאחר קבלת הסברים מספקים מהצוות הרפואי. בית המשפט התייחס לסטנדרט הסביר של המטופל, המתווה את היקף חובת הגילוי, וקבע כי המידע שנמסר צריך להיות מותאם לצרכיו ולציפיותיו של המטופל הספציפי. בית המשפט עמד גם על השלכותיה של הפרת החובה למסור הסכמה מדעת, לרבות הפגיעה באוטונומיה של המטופל, והדרישה להוכחת סיבתיות. בבחינת חומר הראיות מצא בית המשפט כי הנתבע אכן קיים עם התובע דיון טרום ניתוחי, בו השתתף התובע באופן פעיל בשאילת שאלות. עם זאת, בית המשפט לא קיבל את טענת התובע כי ההסברים שניתנו לו לא היו מספקים או כי התעלמו משאלותיו. בית המשפט העדיף את התיעוד הרפואי בזמן אמת על פני עדותו של התובע, שתיארה את מצבו לפני הניתוח באופן שונה. בית המשפט קיבל גם את טענת הנתבע כי מצבו הרפואי הנוכחי של התובע לא נגרם כתוצאה מהניתוח אלא כתוצאה ממחלת הרקע. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי הנתבעת לא הפרה את חובתה לקבל הסכמה מדעת מהתובע. הרופאים כיבדו את האוטונומיה של התובע ומסרו לו מידע מספק, בהתחשב בנסיבותיו הפרטניות. הבקשה למידע נוסף לא נעשתה במפורש, וממילא נטל החזרה על הבקשה היה על התובע. בית המשפט הדגיש כי יש להתמקד ברמת המטופל הסבירה ולא רק ברגשותיו הסובייקטיביים של המטופל. לפיכך, תביעת הנזק בגין הפגיעה באוטונומיה נדחתה, והנתבע חויב בהוצאות בסך 35,000 ₪ מהתובע.