עמ"מ 2/82

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס לערעור על ההחלטה לקיים צו מעצר שהוציא שר הביטחון מכוח חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, בנימוק של ביטחון המדינה ושלום הציבור. בית המשפט בוחן את השימוש בסמכויות חירום מיוחדות ואת אי חשיפת הראיות בפני המערער או בא כוחו בשל פגיעה אפשרית בביטחון המדינה. בפסק הדין מודגש כי צווי מעצר לפי חוק סמכויות שעת חירום הם מניעתיים ולא עונשיים, ואינם צריכים להחליף הליכים פליליים רגילים. אם ניתן להבטיח את ביטחון המדינה כראוי באמצעות הליכים כאלה, אין צורך להפעיל סמכויות חירום. בית המשפט מכיר בשינוי הנסיבות, קרי הגשת כתב אישום נגד המערער, ומעודד את שר הביטחון לשקול הליכים פליליים רגילים. היא מדגישה את תפקידם המצומצם של הנשיא ושל ערכאת הערעור בבחינת שיקוליו של השר. בנוסף, בית המשפט מבהיר את הליך הטיפול בראיות חסויות ואת האפשרות לשקול מחדש את צו המעצר אם ישתנו הנסיבות. בסופו של דבר הערר נדחה, אך השר מוזמן לבחון אפשרויות נוספות לצד סמכויות החירום. פסק דין זה נועד לאזן בין שיקולי ביטחון לאומי לבין זכויות הפרט ותפקידם של הליכים פליליים רגילים.