ת"א 46120-04-13

תקציר

התובעים והנתבעים מתגוררים בבית משותף בו התובעים הם בעלי הדירה בקומת הקרקע והנתבעים הם הבעלים של הדירה שמעליה. ביניהם התגלעה מחלוקת בנוגע לבעלות על השטח הסמוך לדירת התובעים, אשר לטענת התובעים משתרע כלפי מעלה אל תוך השטח שמעליה, הידוע גם בשם חלל הרום. הנאשמים תכננו לבנות מרפסת מעל שטח זה. בית המשפט בחן את הדינים החלים, ובפרט את חוק המקרקעין ואת ההוראות הנוגעות לבתים משותפים. נפסק כי הבעלות על דירה בבית משותף היא ייחודית, המהווה יחידה עצמאית נפרדת, בעלת גבולות ברורים שאינם משתרעים על הדירות שמעליו או מתחתיו. בית המשפט פירש את תקנון הבית המשותף - ההסכם בין בעלי הדירות - ולא מצא כל אינדיקציה לכך שזכויות התובעים בשטח הסמוך משתרעות עד לשטח הרום. תחת זאת, נמצא כי הבעלות על השטח הסמוך לדירת התובעים מסתיימת בתקרת דירתם, והופכת את השטח שמעליה לרכוש משותף. מאחר שמרפסת הנתבעים תוכננה על הרכוש המשותף, היא נפלה בגדר הוראות חוק המקרקעין לעניין פינוי רכוש משותף והצמדתו לדירה ספציפית להרחבה. בית המשפט ציין כי בעוד הנתבעים יכולים להרחיב את דירתם, לתובעים לא היה פוטנציאל כזה בשל פריסת דירתם ביחס לרכוש המשותף. עם זאת, התובעים עדיין יכלו להרחיב את דירתם לשטח הצמוד אליה, וזכויות הבנייה הבלתי מנוצלות נחשבו בבעלות משותפת של כל בעלי הדירות. יתר על כן, בית המשפט עמד על הסמכות לדון בסכסוך, וציין כי נראה כי הן סעיפים 72(ב) והן סעיף 71ג לחוק המקרקעין מקנים סמכות לגופים שונים. בית המשפט הגיע למסקנה כי סעיף 71ג אינו שולל את סמכותו של בית המשפט, ובסמכותו לפסוק בעניין. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת התובעים, וקבע כי הנתבעים יכולים לבנות את המרפסת מעל השטח הסמוך כל עוד לא הוקמו עמודים בנכס התובעים. פסק הדין לא מנע מהתובעים לממש את זכויותיהם בנושא בפני המפקח על הבתים המשותפים, והובהר כי בית המשפט לא הכריע בהתקיימות התנאים הנדרשים על פי חוק המקרקעין. ההוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים.