ע"א 12780-03-14

תקציר

העירייה ערערה על החלטת בית משפט קמא לפסוק פיצוי לתושב בגין מצג שווא רשלני. התושבת פנתה לעירייה כדי לקבל מידע תכנוני על נכס שבבעלותה ונאמר לה שאין היטל השבחה. היא מכרה את הנכס, אך מאוחר יותר גילתה שיש היטל, ותבעה את העירייה על העלות. בית המשפט דחה את הערעור והסכים עם התושבת כי ייצוג העירייה גרם לה נזק. עם זאת, הנזק לא היה עלות ההיטל עצמו, שהייתה חוקית, אלא אובדן ההזדמנות לנהל משא ומתן על המכירה על בסיס מידע נכון. הדבר פגע ביכולתה לקבל החלטות מושכלות ולנהל משא ומתן יעיל, שהיווה נזק בר פיצוי. השופט פסק לדיירת פיצוי בסך 25,000 שקל, סכום סביר ששיקף את נזקה בפועל ושימש להשבת מעמדה לפני מצג השווא. סכום זה, אף שהיה דומה לעלות ההיטל, לא היווה פיצוי קיום אלא הגן על אינטרס ההסתמכות שלה. טענת העירייה כי מתן פיצוי כזה ישנה את מדיניותה בנושא האישורים נדחתה, כמו גם טענתה כי נזקי התושב נעדרי קשר סיבתי לרשלנותה. ככלל, השופט הגיע למסקנה כי החלטת בית המשפט קמא לפסוק פיצויים לדייר הייתה מוצדקת, אם כי מבוססת על נימוקים שונים, ודחה את הערעור והותיר את סכום הפיצוי על כנו.