דב"ע מג/128 - 3

תקציר

המקרה הנדון הוא סכסוך בין עובד, מר גליצקי, לבין מעסיקו, חיים שיף מלונות בע"מ, בנוגע לטיב היחסים החוזיים ביניהם וחוסר תום הלב לכאורה מצד המעסיק במהלך הליך המשא ומתן. העובד הגיש תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב, אך המעסיק ערער על סמכות בית הדין וטען כי לבית הדין לעבודה סמכות שיפוט בלעדית בנושאים אלה. בית הדין האזורי הסכים עם המעסיק ודחה את התביעה, מה שהוביל את העובד לערער על ההחלטה. הסוגיה העיקרית העומדת על הפרק היא האם לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן עורך דינו של העובד טען כי מאחר ונוצרו יחסי עובד מעביד, צריכה להיות לבית הדין לעבודה סמכות. עורך דינו של המעסיק, לעומת זאת, טען כי התביעה מבוססת על הבטחה שניתנה לפני כריתת החוזה ולכן היא מחוץ לסמכותו של בית הדין לעבודה. בית הדין לערעורים, בקבלו את הערעור וביטל את החלטת בית הדין האזורי, קובע כי לבית הדין לעבודה אכן יש סמכות לדון בתביעה. קביעת סמכותו המהותית של בית הדין לעבודה מתבססת על חוק בית הדין לעבודה, המגדיר אותו במונחים של לגיטימיות הצדדים והעניין או "המטריה" של הסכסוך. במקרה זה, אין מחלוקת כי הצדדים הם עובד ומעביד, העונים על הקריטריון הראשון. בית הדין לערעורים מפרש גם את המונח "יחסי עובד מעביד" כמושג רחב יותר, הכולל את היחסים החוזיים ואת שילובו של העובד במקום העבודה. יתר על כן, המילה "עילה" במובן המשפטי מתייחסת למהות התביעה, ומאחר שהתביעה מתייחסת באופן מובהק ליחסי עובד מעביד, היא נופלת בסמכותו של בית הדין לעבודה. בנוסף, בית הדין מדגיש כי שאלות של סמכות עניינית יכולות לעלות בפני בית הדין עצמו, ובמקרה זה שגה בית הדין האזורי בפרשנותו לחוק בית הדין לעבודה. לבסוף, בית הדין פוסק לעובד הוצאות בסך 15,000 שקל, הצמודות למדד יוקר המחיה.