רע"א 7115/11

תקציר

הכרעת הדין במקרה זה כרוכה בבקשה למתן רשות ערעור על פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. המבקש טען כי הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי להוראות מסוימות בחוק הבוררות, קרי סעיפים 16, 23 ו-29, הייתה שגויה בעקבות תיקון מס' 2 לחוק הבוררות. עם זאת, השופט מצא כי ההחלטה לדחות את הבקשה לסעד זמני הייתה מוצדקת בשל הפרת חובת הגילוי על ידי המבקש. המבקש לא גילה כי הצדדים הסכימו להליך בוררות דו-שלבי וכי המשיב ביקש להפעיל את מנגנון הערעור. אי-גילוי זה, שאירע לאחר דרישת המשיב להפעלה, הצדיק את דחיית הבקשה לסעד זמני מבלי להתחשב בהשגות המבקש ביחס לפרשנות חוק הבוררות. כמו כן, התייחסה השופטת להשלכות של תיקון מס' 2 לחוק הבוררות, אשר הנהיג בוררות דו-שלבית והרחיב את דרכי קבלת הבוררות תוך קביעת תנאים ספציפיים. התיקון נועד להפחית את הרתיעה מיישוב סכסוכים באמצעות בוררות. סעיף 21א לחוק הבוררות, כפי שתוקן, מאפשר לצדדים להסכים על הליך בוררות דו-שלבי ומגביל את העילות לביטול פסק הבוררות לאלה האמורות בסעיפים 24(9) ו-24(10). השופטת הדגישה כי כוונת המחוקק שעמדה מאחורי תיקון מס' 2 הייתה להרחיב את האפשרויות לקבלת פסקי בוררות תוך שמירה על תקינות הליך הבוררות וקיום הסכמת הצדדים. השופט התייחס גם לסמכותו של בית המשפט להעניק סעדים שיבטיחו את ביצועו של פסק בוררות. לדברי השופט, בשלב הביניים של בוררות דו-שלבית יש לבית המשפט סמכות ליתן סעדים זמניים לפי סעיף 16(א) לחוק הבוררות, שנועדו להבטיח את ביצוע פסק הבוררות הסופי. התנאים לקבלת סעדים אלה הם הוכחת עילת תביעה תיאורטית ונטייה של מאזן הנוחות כלפי המבקש. במקרה הספציפי הסכימה השופטת עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכחה סיכון לאי פירעון או להברחת נכסים על ידי המשיב. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, וצווי העיקול הזמניים בוטלו. השופטת הדגישה גם את הצורך של צדדים הבוחרים בהליך בוררות דו-שלבי להיות מודעים לסיכויים ולסיכונים הכרוכים בו, לרבות היקף הביקורת השיפוטית המצומצם ופוטנציאל העיכוב בביצוע פסק הבוררות הראשוני.