ת"א 10272-02-19

תקציר

בית המשפט מצא כי שבעה מתוך אחד עשר פרסומים שפרסם הנתבע היוו לשון הרע כלפי התובע. הנתבעת לא סיפקה כל הצדקה לארבעה פרסומים אלה ולפיכך פסק בית המשפט לתובעת פיצויים בסך 30,000 ₪. שלושה מהפרסומים נמצאו מוגנים על פי החוק שכן הם מבטאים את דעותיו בתום לב של הנתבע על איש ציבור – התובע – ועניינים שיש בהם עניין לציבור. פרסומים אלה התייחסו בעיקר לעבירת הבנייה הנטענת של התובע. בית המשפט מצא אמנם כי פרסומים אלה התבססו על עובדות לא מדויקות, אך שקל את אמונתו של הנאשם באמיתות דבריו, את הנסיבות שהובילו אותו לפרסם פרסומים אלה ואת חשיבותו של חופש הביטוי, במיוחד בעניינים שיש בהם עניין לציבור. פרסום אחד זכה לחסינות מוחלטת שכן הוא נשלח כמכתב התראה לפני שהנתבע הגיש תביעה בעניין סגירה בלתי חוקית של שערים חשמליים. מכתב זה נשלח בקשר לסכסוך משפטי קיים ולאחריו הוגשה עתירה מנהלית, ומשכך הוא נופל תחת ההגנות של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. לבסוף, ציין בית המשפט כי החלטת התובע להגיש תביעה זו – בעקבות פסק דין מוסכם בהליך קודם בין הצדדים – אינה מוצדקת, שכן הנתבע לא הפר כל התחייבות משפטית. פסק הדין הקודם פסק לתובע פיצויים משמעותיים, אשר גם הגשימו במידה מסוימת את תכלית הפיצוי בגין הפרסומים הנוספים שנעשו על ידי הנתבעת. לפיכך, קבע בית המשפט כי תביעת התובע לפיצויים משמעותיים נוספים במקרה זה אינה סבירה.