ת"א 51729-12-11

תקציר

המחלוקת היא על פרשנות הסכם פשרה בין שני יורשים של משפחה לבין רשות מקרקעי ישראל. עניינה של ההתנחלות בחכירה של קרקע חקלאית השייכת לרשות לתקופה של 49 שנים, החל משנת 1982, בתמורה לכך שהמשפחה תוותר על תביעת הבעלות על הקרקע. הרשות סירבה לרשום את חוזה החכירה מבלי לכלול סעיף שינוי ייעוד, המאפשר לרשות לסיים את החכירה מוקדם במקרה של שינוי ייעוד הקרקע. התובעים טענו כי התנאי מעולם לא הוסכם וכי אין להשתמע ממנו, שכן הוא לא הוזכר בהסדר הפשרה. עוד טענו כי תנאי זה לא היה חלק מהסכם השכירות הסטנדרטי בתקופה הרלוונטית וכי נציגיהם לא היו מודעים לו. רשות מקרקעי ישראל, לעומת זאת, טענה כי מדובר בתנאי הכרחי וסביר, הנגזר מנורמות מחייבות ומחוות דעת הצדדים. בית המשפט פירש את הסדר הפשרה לטובת התובעים. היא קבעה כי ההסכם עוסק בחכירה לשימוש חקלאי בלבד, לתקופה של 49 שנים, ללא כל אזכור של זכות הרשות לסיים את החכירה במקרה של שינוי ייעוד, וללא אופציה להארכה. הכללת תנאי כזה הייתה בלתי סבירה, שכן היא הייתה מבטלת את זכותם של התובעים לחכירה ארוכת טווח, שבגינה ויתרו על טענת הבעלות שלהם. לפיכך, הורה בית המשפט לרשות לרשום את זכויות החכירה של התובעים לתקופה של 49 שנים, מבלי לחתום על תנאי שינוי הייעוד, ופסק להם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.