עע"מ 3405/19

תקציר

בפסק הדין התייחס בית המשפט לסוגיית ניגוד העניינים בהקשר של עובד ציבור המשמש חוקר לשמיעת התנגדויות לתכנית תבנית. החשש המרכזי היה האם המערערת, חוקרת ממונה, מצויה בניגוד עניינים בשל קבלת תשלומים ממינהל התכנון וקשריה הקודמים עם רשות מקרקעי ישראל, יוזמת התכנית. בית המשפט הדגיש את העיקרון לפיו ניגוד עניינים מתרחש לא רק כאשר קיים ניגוד עניינים ממשי, אלא גם כאשר אדם סביר עלול לתפוס ניגוד עניינים פוטנציאלי. הוא התווה את תפקידו של החוקר כנאמן הציבור, תוך הדגשת החשיבות של היעדר משוא פנים והקפדה על הגינות בבחינת התנגדויות לתוכניות תכנון. פסק הדין בחן את יחסיה של המערערת עם מינהל התכנון ורמ"י. נמצא כי למינהל התכנון ולוועדה הארצית לתכנון, שתיהן רשויות ציבוריות, לא היה אינטרס מובהק לאשר את התכנית ללא תיקונים, שכן תפקידן היה להבטיח שהתכנון ישרת את האינטרס הציבורי. בית המשפט דחה את הטענה כי תשלום שכרו של החוקר על ידי מינהל התכנון יוצר מטבעו ניגוד עניינים והבהיר כי הליכי מינוי החוקרים היו הוגנים מבחינה פרוצדורלית. היא התייחסה גם לחשש מעבודתו הקודמת של החוקר בפרויקט נפרד תחת מינהל התכנון, והסבירה כי הדבר אינו קושר אותו לרשות מקרקעי ישראל ואינו מהווה ניגוד עניינים. בנוסף, פסק הדין הכיר בצורך להרחיב את מאגר החוקרים הזמינים כדי לשפר את הממשל ולהפחית הטיות פוטנציאליות. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי אין ניגוד עניינים והציע לקבל את הערעור, ובכך הפך את החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים לקיים מחדש את הדיון בהתנגדות עם חוקר אחר. עוד המליץ פסק הדין לבחון האם הפרטת תפקידי החוקרים עשויה להגביר את היעילות והאפקטיביות בתהליכי תכנון עתידיים.