רע"א 1092/18

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 174 לחוק, המתווה את החלטות רשם הפטנטים שניתן לערער עליהן, ואת הדרישות לכך. הסעיף מבחין בין החלטות ש"ביטלו את הדיון בהליך" בפני הרשם, שניתן לערער עליהן בזכות, לבין "החלטות אחרות", שבית המשפט חייב לתת להן רשות. המבקש, שהגיש בקשה לפטנט, נתקל בהתנגדות למתן הפטנט האמור ולאחר מכן הגיש בקשה לתיקון בקשת הפטנט. סגן הרשם דן תחילה בבקשת התיקון ובעקבות זאת ביקש המבקש לערער על החלטה זו. השאלה הניצבת בפני בית המשפט היא האם ההחלטה בבקשת התיקון היא "הליך" המסיים את הדיון, ובכך מאפשר ערעור ללא צורך ברשות, או שמא היא נחשבת ל"החלטה אחרת", ולכן מחייבת רשות ערעור. בית המשפט מגיע למסקנה כי ההחלטה בבקשת התיקון אינה מהווה סיום לדיון בהליך. ראשית, מבחן הסעד, אמת מידה של סדר דין אזרחי, קובע כי מאחר שההחלטה בבקשת התיקון אינה מספקת את הסעד הסופי המבוקש - מתן הפטנט - יש לראות בה החלטה אחרת. שנית, תכליתו של סעיף 174, לצמצם ערעורים על החלטות ביניים ולזרז הליכים בפני הרשם, תומכת בפרשנות זו. לבסוף, ההחלטה בבקשת התיקון, שהוגשה במסגרת הליך ההתנגדות, היא מהותית להליך העיקרי ולכן יש לסווגה כהחלטה שונה במסגרתה. משכך, ערעור על החלטה זו טעון רשות, אותה יוכל המבקש לקבל בתום ההליך. לפיכך הערעור נדחה, והמבקש נדרש לכסות את הוצאות המשיב.