ע"א 1186/17

תקציר

המשיב טען, כי יש לדחות את הערעור מאחר שלא נמצאה בו עילת פסילה, וכי יש לדחות את טענות המערער – בדבר החלטות בלתי סבירות שניתנו על ידי בית המשפט ויחס מפלה, שכן הן לא הועלו בהזדמנות הראשונה. עוד הביע המשיב כי הערעור, אם יתקבל, יגרום לעיכוב מיותר, יעמיס על בית המשפט ויפגע במשיב שהשקיע זמן ומשאבים רבים בהליך. המערערת, לעומת זאת, חזרה והביעה את חוסר שביעות רצונה מהחלטות בית המשפט ומהתנהלותו לאורך כל ההליך, וסברה כי הן מעידות על משוא הפנים של בית המשפט ועל חוסר נכונותו לשמוע את טענותיה. היא פירטה את נימוקיה לחשוב כך וביקשה להחליף את הוועדה. השופט פסק לטובת המשיב והסביר כי טענותיו של המערער – שרבות מהן הועלו באיחור – אינן מצדיקות פסילה, ויש להעלותן בהליכי ערעור רגילים. השופטת הדגישה כי החלטות בית המשפט והתנהלותו לא הצביעו על משוא פנים כלשהו כלפי המערער, וכי המערער אינו יכול "לצבור" נימוקי פסילה, שכן יש להעלותם מיד עם האמונה. השופט הזכיר כי באחריותו של בית המשפט לנהל את המשפט על פי הבנתו ומצפונו, דבר העלול ליצור תחושה סובייקטיבית של חוסר שביעות רצון בעניינו של המערער, אך אין די בתחושה זו כדי לבסס עילות אובייקטיביות לפסילה. לפיכך, הערעור נדחה, אם כי באופן חריג לא חויבו במערער הוצאות משפט.