תמ"ש 20800-07-18

תקציר

בית המשפט דחה תביעה שהגיש בן נגד הסכם מתנה שחתמה אמו לפני מותה, והעביר את הבעלות בדירתה לאחיו. התובע טען כי אמו נעדרת יכולת נפשית להבין את הסכם המתנה וכי היא הושפעה שלא כדין מהאח הנתבע. פסק הדין, שהתבסס על מסמכים רפואיים רבים, עדויות מומחים ועדויות עדים, מצא את המנוח כשיר לבצע את הסכם המתנה. היא לא הייתה במצב פסיכוטי במשך שנים לפני החתימה, והרשומות הרפואיות הצביעו על יכולתה להבין את מהות ההסכם. יתר על כן, בית המשפט לא מצא ראיות להשפעה בלתי הוגנת או כפייה שהופעלה על ידי האח הנתבע. המנוחה, שנהנתה מיחסי אמון מיוחדים עמו, הביעה את רצונה הברור להעביר אליו את הדירה כדי להבטיח את עתיד משפחתה. השופטת דחתה גם את טענת התובע כי המנוח הוטעה בנוגע לעסקה, וציינה כי היא אינה נתמכת בראיות. בהדגישו את אופיים החד-צדדי של חוזי מתנה ואת חזקת הכשירות, פסק הדין אישר את הסכם המתנה כבלתי חוזר. בעקבות זאת הוסר צו המניעה הזמני המונע את פינוי הדירה. נוכח התביעה הבלתי מוצדקת שהוגשה נגד הנתבע השני והתנהלות התובע, הורה לו השופט לשלם לנתבעים הוצאות בסך 30,000 ₪. פסק הדין התיר פרסום תוך השמטת פרטים מזהים והעניק לצדדים זכות ערעור כדין.